פעם ראיתי ברמתיים
שני זקנים מתארים זה לזה
את נדידת הכאב בגופם
ושני צעירים את אהבתם:
זה כאן בחזה. כמו לוחץ. זה
חם בגרון. "איפה זה אצלך?"
בבטן. כך. רך. תגע. תגע.
אין באהבה יותר מתשוקה מטורפת למה שחומק מאיתנו… אין זה מקובל לאהוב את מה שכבר שלך.
תמיד ישנו איזה סדק,
דרכו הגעגוע יכול להתגנב,
זה יכול להיות תריס או חלון ששכחת או לא סגרת היטב.
זה יכול להיות הלב.
"כל אהבה שהיא תלויה בדבר – בטל דבר בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר – אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה שתלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר, ושאינה תלויה בדבר – זו אהבת דוד ויהונתן."
האהבה היא כוח פעיל באדם, כוח המפיל את המחיצות המבדילות בין האדם לחברו, המאחד אותו עם אחרים. האהבה עוזרת לו להתגבר על תחושת הבידוד והנפרדות, אבל היא גם מאפשרת לו להיות הוא עצמו, לשמור על שלמותו. הפרדוקס באהבה הוא ששתי נפשות נעשות לאחת, ובכל זאת נותרות שתיים.
תַּגִּידִי מִיָּד אִם אֲנִי מַפְרִיעַ,
הוּא אָמַר כְּשֶׁנִּכְנַס מִבַּעַד לַדֶּלֶת,
וַאֲנִי תֵּכֶף מִסְתַּלֵּק.
אַתָּה לֹא סְתָם מַפְרִיעַ,
הֵשַׁבְתִּי לוֹ,
אַתָּה מְטַלְטֵל אֶת כָּל קִיּוּמִי.
בָּרוּךְ הַבָּא.
אנחנו נולדנו לחיות ולמות
לבנות ולברוא עולם
להפוך ענבים ליין
ונשיקות לבני אדם.
כל קיץ // נתן יונתן
כל קיץ קורה דבר-מה
ואף שכאילו כלום לא השתנה
מעונה לעונה הלב יותר נכנע
לפיתויי הליל של האדמה
כפוף על אהבתך הכוכבית
קינת קיץ אחרונה.
לא זכרתי איזו מתנה
ביקשת שאביא לך בשובי.
זהו פזרון נפש שלאחר קציר
הכל אסוף, רק שכחה קיצית.
זו העונה המתה שלך
מישהו מקשיב, מישהו חדל לשיר.
ואת, מה חושבת, פרחונית שלי, שתמיד אביב?
ומה בדבר בגידת הזמן ומה בעניין העננים
שחונים בפאתי הסתיו הריחני?
עד מתי את חושבת אפשר לשחק באוהבים?
